יום שישי, 12 באוגוסט 2016

הכל תלוי באהבה

כאשר קוראים שניים מקרא ואחד תרגום השבוע, כמעט ואי אפשר שלא להרגיש איזו תחושה בבטן כשקוראים את דברי משה רבנו באומרו "איכה אשא לבדי". כ"כ קרוב לתשעה באב, בו (נכון לעכשיו) נקרא "איכה ישבה בדד" הצליל של ה"איכה" קצת צובט בלב. על אחת כמה וכמה, מרגשים זאת המתפללים השבת, בבתי כנסת בהם קוראים את דברי משה במנגינה של מגילת איכה.

מה זו בכלל המילה "איכה"?! מה משמעותה? במדרש[1] מובא ש"איכה" היא לשון תוכחה. ומרחיב המדרש[2] במקום אחר וכותב: "ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה. אלא אילו הוכיחם בלעם, היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו. ואילו ברכם משה, היו אומות העולם אומרים אוהבן ברכן. אמר הקדוש ברוך הוא, יוכיחן משה שאוהבן, ויברכן בלעם ששונאן, כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל".


אם נשים לב, נראה שכאשר משה רבנו אומר "איכה" זו תוכחה לפני בניין. תוכחה לפני הכניסה לארץ וכבישתה. ואילו ה"איכה" בנבואה של ירמיה באה לאחר חורבן. לאחר שריפת בית המקדש. אמנם, אפשר לומר שבשני המקומות המילה "איכה משמשת לבניין. יש תוכחה הורסת ומחרבת. ויש תוכחה בונה ואוהבת.

ישנם כמה פרמטרים שצריך להיות באדם המוכיח. אמנם הפרמטר העיקרי והמשמעותי ביותר הוא האהבה. וכבר לימדנו זאת שלמה המלך בחכמתו "נ֭אמנים פצע֣י אוה֑ב ו֝נעתר֗ות נשיק֥ות שונֽא"[3]. משה רבנו שהיה אוהבן הגדול ביותר של ישראל, כ"כ אהב את עם ישראל עד כדי אומרו כלפי הקב"ה "מח֣ני נ֔א מֽספרך֖ אש֥ר כתֽבת" אם לא שתסלח לבני ישראל. הוא גם יכל לתת לבני ישראל ביקורת בונה לפני הכניסה לארץ ישראל.

להבדיל. על אחת כמה וכמה, תוכחה שמגיע אלינו מהקב"ה, אבינו מלכנו, שאין בעולם אהבה גדולה יותר מזו. כפי שאמר לנו בפירוש ע"י הנביא מלאכי[4] "אה֤בתי אתכם֙ אמ֣ר יקו֔ק". כאשר הקב"ה מוכיחנו ע"י נביאו ירמיה על חלקנו בחורבן בית המקדש. וודאי שהיא תוכחה של בניין. תוכחה ממנה אנו צריכים ללמוד, לקבל ולהבנות. לשמוח על תוכחה זו.

והתוכחות הן מאד דומות "איכה ישבה בדד" ו"איכה אשא לבדי". צריכים להתחזק בקשר של עם ישראל לעמו לארצו ויהדותו. יותר מכך הקב"ה במגילת איכה מסביר לנו שעלינו להתקשר גם למקור חיותו של העם היהודי, המקום דרכו מתבטא הקשר בין עם ישראל להקב"ה באופן הכי ברור וצלול.

לנו לא קל להבין את החוסר של בית המקדש, כי לא ראינו. מושלים על כך חכמים: למה הדבר דומה, לילד שנולד בתוך כותלי בית הכלא, לעולם לא ראה אור יום, גן ציבורי, קניון וכד'.. כל יום מגיע אליו עד המיטה מגש עם פת לחם יבשה וכוס מים (שירות מלא), הכביסות שלו גם נעשו ע"י "משרתים". יום אחד, באו להציע לו לצאת מבית הכלא. למרבה ההפתעה, הילד נענה בשלילה. מה רע לי?! שאל את האנשים. יש לי הכל, אוכל עד למיטה וכביסה עושים לי. מה חסר?!

והנמשל פשוט. אי אפשר להבין מה חסר בלי לדעת מה יכול להיות. לא זכינו לראות. אבל יש לנו עדויות מוכחות על מצב אידיאלי זה, בספר מלכים מתקופת שלמה המלך. תקופה בה עם ישראל היה בשיא האימפריה (יחסית לאותו הדור), ובאו מכל העולם ללמוד מישראל ולקבל מחכמתו.

וכך מספרת האגדה: תשעה באב אחד, ראה נפוליאון יהודים יושבים על הרצפה ובוכים, שאל אותם על מה ועל שום מה הבכי? נענו לו היהודים, על שנשרף מקדשנו, על כך אנו בוכים. תהה נפוליאון שלא הגיע לידו שמוע שכזו ושאל, מתי זה קרה? ענו לו היהודים שמאורע זה קרה לפני כ 2000 שנה. נדהם נפוליאון ואמר "עם שזוכר את עברו, ומצטער על חורבנו, מובטח לו שייגאל וישוב לארצו"[5] ואנו נוסיף ויבנה לו בית המקדש בתפארתו במהרה בימנו!  

שנזכה להתבונן בדברי האהבה של משה בפרשתנו, ובדברי האהבה של ירמיה במגילת איכה. ומתוך כך להתקשר יותר לעם, לארץ, לתורה, ולבית המקדש. תחילת הגאולה היא בעצם ההשתוקקות אליה.

"אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו"

שבת שלום לגאולה שלמה!
עקיבה.





[1] איכה רבה, פרשה א


[2] דברים רבה פרשה א


[3] משלי פרק כז


[4] מלאכי פרק א פסוק ב


[5] ישנם הרבה מאד גרסאות לאגדה זו, ובכלל לא מוכח שסיפור זה קרה.

יום רביעי, 3 באוגוסט 2016

מסעי- להיות במצווה תמיד!

סוף הדרך, פרשה אחרונה לפני ספר דברים שהוא ספר משנה תורה. לאחר כל הדרך בה עם ישראל רוקם עור וגידים ונהיה לעם, סוף סוף מגיעה הפקודה המיוחלת  "דבר֙ אל־בנ֣י ישרא֔ל ואמרת֖ אלה֑ם כ֥י את֛ם עבר֥ים את־הירד֖ן אל־א֥רץ כנֽען: והורשת֥ם את־הא֖רץ וֽישבתם־ב֑ה כ֥י לכ֛ם נת֥תי את־הא֖רץ לר֥שת אתֽה". עם ישראל נכנס לביתו הלאומי האחד והיחיד, ארץ ישראל.

בואו לא נתרגש יותר מידי, ונראה מה בדיוק כלול ב'פקודה' זו שהקב"ה מצווה את בני ישראל.
רש"י[1]
מסביר שהציווי הוא לרשת את הארץ במלחמה, ולאחר מכן
עם ישראל יוכל להתקיים בה, ואם לאו לא יוכל להתקיים בה. האור החיים הקדוש מסביר בדברי רש"י שלאחר שבני ישראל יקיימו את הציווי לרשת במלחמה, לא רק שיוכלו להתקיים בה אלא מובטח להם שאף ישבו בה.

אמנם, מצד שני הרמב"ן[2] מסביר "על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה". משמע שהציווי הוא עצם הישיבה בארץ ישראל והיא הדרך הכי חזקה של כיבוש הארץ. ממילא בכל רגע שאדם יושב בארץ ישראל הוא מקיים בזה את הציווי שהקב"ה מצווה אותנו לשבת בארץ.

חז"ל לימדו אותנו ש"הכל מעלין לארץ ישראל".[3] דהיינו, אם אישה המתגוררת בחו"ל, התעוררה יום בהיר אחד על רגל ימין, ודורשת מבעלה לעלות לארץ ישראל, אין ביכולת הבעל לסרב. הוא מוכרח לארוז את הדברים לעזוב את עבודתו ולעלות לארץ ישראל. כמו כן, גם נער שמעוניין לעלות לארץ ישראל, והוריו מסרבים שיעלה, על אף שמחויב להקשיב להוריו מדין 'כיבוד הורים', במקרה זה, יש ביכולתו לעלות לארץ ישראל על אף התנגדות הוריו.

נמצאנו למדים שאם אדם רוצה לקיים מצווה בכל עת, הוא יכול לעשות זאת בקלות רבה. פשוט שיגור בארץ ישראל!

קל וחומר בימים אלו, שלצערנו עדין לא השלמנו את כיבוש כל חלקי הארץ, ואף על החלקים בהם ב"ה התנחלנו, כיום מטילים הגויים ספקות. כפי שהזהירה אותנו התורה מיד בפסוקים שאחרי "ואם־ל֨א תור֜ישו את־ישב֣י הארץ֘ מפניכם֒ והיה֙ אש֣ר תות֣ירו מה֔ם לשכים֙ בע֣יניכ֔ם ולצנינ֖ם בצדיכ֑ם וצרר֣ו אתכ֔ם על־הא֕רץ אש֥ר את֖ם ישב֥ים בֽה". כיום ישנה מצווה כפולה בישיבה בארץ ישראל, גם עצם הישיבה בה, וגם להיות חלק מהמלחמה על האחזותינו בארץ, על אפם וחמתם של כל שונאינו.

מעלה נוספת יש בארץ ישראל. שבדרך כלל אדם מקיים מצווה באיבר מסוים, אבל את מצוות ישוב ארץ ישראל אנו מקיימים בכל רמ"ח אברינו ושס"ה גידינו.

שנזכה להיות תמיד במצווה ובשמחה!
לשבת בארץ כולה ולרשתה.

שבת שלום!
עקיבה



[1] במדבר (לג, נד)
[2] שם
[3] משנה כתובות (יג, יא)

יום שישי, 22 ביולי 2016

פנחס- למה שבנות לא תירשנה נחלה?!


בפרשתנו מסופר על בנות צלפחד שמבקשות לרשת את נחלת אביהם, כיוון שאביהם נפטר בלא בנים. לכאורה, מהיכן בכלל מתחילה השאלה? מדוע שהבנות לא ירשו נחלה שווה בשווה עם הבנים?! שלא נתבלבל, לא מספיק שוויון בנטל, צריך גם שיווין בזכויות.
ועוד, כאשר הקב"ה מקבל את דברי בנות צלפחד ומשיב למשה: "ואל־בנ֥י ישרא֖ל תדב֣ר לאמ֑ר א֣יש כֽי־ימ֗ות ובן֙ א֣ין ל֔ו והֽעברת֥ם את־נחלת֖ו לבתֽו". למראית עין נראה שבנות צלפחד השיגו את מבוקשם הנחשק. גם לנו מגיע נחלה! אולם, כשמתבוננים טוב רואים שלכאורה זו הייתה 'שאלת קיטבג'[1] מיותרת של בנות צלפחד. הרי לא נאמר בשום מקום בתורה קודם לכן, שהבנות לא יורשות עם הבנים. רק עכשיו, אחרי שבנות צלפחד מבקשות נחלה, הקב"ה מלמד אותנו שרק כאשר לנפטר יש בנות ואין בנים אז הן יורשות, אולם כאשר ישנם בנים הן לא יורשות[2].
למעשה הסיפור הזה לא פשוט כפי שהוא נראה, והתורה לא סתם מביאה לנו אותו. כמובן שאין דבר שנכתב בתורה סתם, ומכל מילה ומילה, קל וחומר מסיפור כזה לומדים הרבה מאד. כמו כן אין לומר שבנות צלפחד טעו ב"פליטת פה" מיותרת. ויותר מזה רש"י כותב לנו "אם היה לו (לצלפחד) בן לא היו תובעות כלום. מגיד שחכמניות היו". מדברי רש"י אנו רואים שהן היו חכמות. ויותר מזה, שאלתם גם כן הייתה במקום.
מכל הנ"ל נראה לומר, כי בנות צלפחד ידעו משהו שלנו כיום, במציאות המודרנית, לא פשוט כלל. בנות צלפחד הבינו לבד, שהנחלה עוברת דווקא לבן ולא לבת. כיוון, שלבנים יש את הזכות והחובה של הנהגת הבית וכלכלתו. הבנות יורשות נחלה, דרך התקשרותן הזוגית לבעליהם, כזוג ומשפחה. ואילו הבנים צריכים לספק את הנחלה לנשותיהם[3].
ביהדות בהמה שיש לה שני ראשים, נחשבת 'טריפה'[4]. כי אין במציאות שני ראשים לאותו הגוף. וכן ביהדות, משפחה ישראלית אינה מחולקת לגברים ונשים פרטיים, הנאבקים זה עם זה על זכויות ומעמד. אלא המשפחה כולה היא גוף אורגני אחד, אחדותי ושלם. וכדי שגוף אחד יתפקד כראוי, הוא חייב ראש אחד המנהיג ומכלכל אותו וזה תפקידו של הבן. שני ראשים זה עיוות.
הגוף לא נועד לשרת את הראש, אלא הראש הוא המשרת את הגוף, וזו מחויבותו וזכותו המספק את מעמדו של הבן. מצד שני, חייבים לזכור שבגוף אחד לא די בראש אלא צריך גם את הלב, המעביר את הדם לראש ולשאר הגוף שבלעדיו, לא עלינו אין כל חיות בגוף. זה הוא תפקיד האישה. אמרו חז"ל "אישה כשרה עושה רצון בעלה", דהיינו, שמצליחה להשפיע על רצון בעלה שיעשה מה שנראה חיובי בעיניה.
שנזכה כולנו להבנות כמשפחה אחדותית אחת, המכירה בתפקידו של כל פרט בתוך אחדות נפלאה זו. להתקשר איש עם אשתו, אישה עם בעלה והורים עם ילדים, בחיבור בריא, שאינו מנסה לעצב את ביתו כבתי הגויים, שלא מכירים בייחודו של כל פרט באורגניזם הנפלא של בניין הבית.
שבת משפחתית ומאושרת!
עקיבה.


[1] מושג בצה"ל- שאלה שהשואל יינזק מעצם שאלת השאלה.
[2] ליתר ביאור- בבא בתרא, דף קי, עמוד א.
[3] ולא כמו במקומות בהם הורי האישה צריכים לממן את קניית הדירה לזוג הצעיר.
[4] טריפה אסורה באכילה, כיוון שהיא משונה מטבעה.

יום שישי, 15 ביולי 2016

בלק- מי מפחד מבלעם הרשע?!

בפרשתנו אנו רואים התייחסות גדולה מאד לכוחו של הדיבור. בלק מבקש מבלעם שיקלל את ישראל. נו, ואז מה?! מה כל כך מפחיד שבלעם יקלל את ישראל?. יותר מכך, הקב"ה כביכול מחזק את ידיו של בלק, שהרי אם לא הייתה כל משמעות לקללה של בלעם, הקב"ה לא היה צריך לכפות את בלעם לברך ולא לקלל.

הגמרא במסכת ברכות מקשה, כיצד נאמר על בלעם הרשע "יודע דעת עליון", הרי אפילו את דעת בהמתו לא ידע?! ועונה הגמרא שבלעם הרשע בוודאי לא ידע את דעתו של הקב"ה. אלא, בלעם הרשע ידע לכוון את הרגע היחיד (1/508880 בשעה) ביום שבו הקב"ה כביכול 'כועס', ובו היה מקלל את מי שהיה רוצה, וכך הצליח. הגמרא ממשיכה ומגלה לנו שבאותם הימים הקב"ה חמל על עם ישראל ולא "כעס" כלל. זה שנאמר "מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה".

[1]מעשה בשכנים של רבי יהושע בן לוי שעשו לו צרות צרורות. רצה רבי יהושע לקללם באותה השעה שהקב"ה כביכול "כועס". המתין רבי יהושע לאותה השעה בקוצר רוח, ובבוא אותו הרגע נמנם. הבין רבי יהושע שלא נכון לעשות כדבר הזה, שנאמר "ורחמיו על כל מעשיו".

נמצאנו למדים, שע"פ האמת, אין לקללתו של בלעם הרשע כל משמעות. אלא שבלעם הרשע ידע לנצל את ההזדמנות שהקב"ה "כועס", ולקלל. ממילא מובן למה הפחד הגדול מבלעם הרשע, וכן הסיבה בגללה הקב"ה מתנגד למעשה זה. הקב"ה ברחמיו לא "כעס" באותם הימים, וממילא קללתו של בלעם לא הייתה מצליחה כלל, גם אם היה מקלל (הקב"ה הרבה עלינו את חסדיו, ולא רק שנמנע בלעם מלקלל, הקב"ה אף הכריחו לברך).

מעשה בתייר יהודי אמריקאי שרצה לשים סוף לצרותנו בארץ ישראל. הלך לרב אריה לוין ובקש ממנו שיקלל את נאצר ובזה יפתור את הבעיות. ענה לא רבי אריה לוין, לקלל?! זו מדתו של בלעם הרשע. אבל נברך שעם ישראל יזכה לגאולה שלמה, ואז נאצר כבר יבין לבד שכדאי לא להדבק בעם נפלא זה ובוודאי שלא להרע לו.
"אור חדש על ציון תאיר ונזכה לראות מהרה באורו" וממילא ונהרו אליו כל הגויים. 

שנזכה במלחמתנו הקיומית היום, בבד בבד עם מיגור הרוע, לרומם את הטוב, והרע יתבטל מאליו.
שבת שלום!
עקיבה.   



[1] ברכות דף ז עמוד א.