יום שישי, 12 באוגוסט 2016

הכל תלוי באהבה

כאשר קוראים שניים מקרא ואחד תרגום השבוע, כמעט ואי אפשר שלא להרגיש איזו תחושה בבטן כשקוראים את דברי משה רבנו באומרו "איכה אשא לבדי". כ"כ קרוב לתשעה באב, בו (נכון לעכשיו) נקרא "איכה ישבה בדד" הצליל של ה"איכה" קצת צובט בלב. על אחת כמה וכמה, מרגשים זאת המתפללים השבת, בבתי כנסת בהם קוראים את דברי משה במנגינה של מגילת איכה.

מה זו בכלל המילה "איכה"?! מה משמעותה? במדרש[1] מובא ש"איכה" היא לשון תוכחה. ומרחיב המדרש[2] במקום אחר וכותב: "ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה. אלא אילו הוכיחם בלעם, היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו. ואילו ברכם משה, היו אומות העולם אומרים אוהבן ברכן. אמר הקדוש ברוך הוא, יוכיחן משה שאוהבן, ויברכן בלעם ששונאן, כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל".


אם נשים לב, נראה שכאשר משה רבנו אומר "איכה" זו תוכחה לפני בניין. תוכחה לפני הכניסה לארץ וכבישתה. ואילו ה"איכה" בנבואה של ירמיה באה לאחר חורבן. לאחר שריפת בית המקדש. אמנם, אפשר לומר שבשני המקומות המילה "איכה משמשת לבניין. יש תוכחה הורסת ומחרבת. ויש תוכחה בונה ואוהבת.

ישנם כמה פרמטרים שצריך להיות באדם המוכיח. אמנם הפרמטר העיקרי והמשמעותי ביותר הוא האהבה. וכבר לימדנו זאת שלמה המלך בחכמתו "נ֭אמנים פצע֣י אוה֑ב ו֝נעתר֗ות נשיק֥ות שונֽא"[3]. משה רבנו שהיה אוהבן הגדול ביותר של ישראל, כ"כ אהב את עם ישראל עד כדי אומרו כלפי הקב"ה "מח֣ני נ֔א מֽספרך֖ אש֥ר כתֽבת" אם לא שתסלח לבני ישראל. הוא גם יכל לתת לבני ישראל ביקורת בונה לפני הכניסה לארץ ישראל.

להבדיל. על אחת כמה וכמה, תוכחה שמגיע אלינו מהקב"ה, אבינו מלכנו, שאין בעולם אהבה גדולה יותר מזו. כפי שאמר לנו בפירוש ע"י הנביא מלאכי[4] "אה֤בתי אתכם֙ אמ֣ר יקו֔ק". כאשר הקב"ה מוכיחנו ע"י נביאו ירמיה על חלקנו בחורבן בית המקדש. וודאי שהיא תוכחה של בניין. תוכחה ממנה אנו צריכים ללמוד, לקבל ולהבנות. לשמוח על תוכחה זו.

והתוכחות הן מאד דומות "איכה ישבה בדד" ו"איכה אשא לבדי". צריכים להתחזק בקשר של עם ישראל לעמו לארצו ויהדותו. יותר מכך הקב"ה במגילת איכה מסביר לנו שעלינו להתקשר גם למקור חיותו של העם היהודי, המקום דרכו מתבטא הקשר בין עם ישראל להקב"ה באופן הכי ברור וצלול.

לנו לא קל להבין את החוסר של בית המקדש, כי לא ראינו. מושלים על כך חכמים: למה הדבר דומה, לילד שנולד בתוך כותלי בית הכלא, לעולם לא ראה אור יום, גן ציבורי, קניון וכד'.. כל יום מגיע אליו עד המיטה מגש עם פת לחם יבשה וכוס מים (שירות מלא), הכביסות שלו גם נעשו ע"י "משרתים". יום אחד, באו להציע לו לצאת מבית הכלא. למרבה ההפתעה, הילד נענה בשלילה. מה רע לי?! שאל את האנשים. יש לי הכל, אוכל עד למיטה וכביסה עושים לי. מה חסר?!

והנמשל פשוט. אי אפשר להבין מה חסר בלי לדעת מה יכול להיות. לא זכינו לראות. אבל יש לנו עדויות מוכחות על מצב אידיאלי זה, בספר מלכים מתקופת שלמה המלך. תקופה בה עם ישראל היה בשיא האימפריה (יחסית לאותו הדור), ובאו מכל העולם ללמוד מישראל ולקבל מחכמתו.

וכך מספרת האגדה: תשעה באב אחד, ראה נפוליאון יהודים יושבים על הרצפה ובוכים, שאל אותם על מה ועל שום מה הבכי? נענו לו היהודים, על שנשרף מקדשנו, על כך אנו בוכים. תהה נפוליאון שלא הגיע לידו שמוע שכזו ושאל, מתי זה קרה? ענו לו היהודים שמאורע זה קרה לפני כ 2000 שנה. נדהם נפוליאון ואמר "עם שזוכר את עברו, ומצטער על חורבנו, מובטח לו שייגאל וישוב לארצו"[5] ואנו נוסיף ויבנה לו בית המקדש בתפארתו במהרה בימנו!  

שנזכה להתבונן בדברי האהבה של משה בפרשתנו, ובדברי האהבה של ירמיה במגילת איכה. ומתוך כך להתקשר יותר לעם, לארץ, לתורה, ולבית המקדש. תחילת הגאולה היא בעצם ההשתוקקות אליה.

"אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו"

שבת שלום לגאולה שלמה!
עקיבה.





[1] איכה רבה, פרשה א


[2] דברים רבה פרשה א


[3] משלי פרק כז


[4] מלאכי פרק א פסוק ב


[5] ישנם הרבה מאד גרסאות לאגדה זו, ובכלל לא מוכח שסיפור זה קרה.

יום רביעי, 3 באוגוסט 2016

מסעי- להיות במצווה תמיד!

סוף הדרך, פרשה אחרונה לפני ספר דברים שהוא ספר משנה תורה. לאחר כל הדרך בה עם ישראל רוקם עור וגידים ונהיה לעם, סוף סוף מגיעה הפקודה המיוחלת  "דבר֙ אל־בנ֣י ישרא֔ל ואמרת֖ אלה֑ם כ֥י את֛ם עבר֥ים את־הירד֖ן אל־א֥רץ כנֽען: והורשת֥ם את־הא֖רץ וֽישבתם־ב֑ה כ֥י לכ֛ם נת֥תי את־הא֖רץ לר֥שת אתֽה". עם ישראל נכנס לביתו הלאומי האחד והיחיד, ארץ ישראל.

בואו לא נתרגש יותר מידי, ונראה מה בדיוק כלול ב'פקודה' זו שהקב"ה מצווה את בני ישראל.
רש"י[1]
מסביר שהציווי הוא לרשת את הארץ במלחמה, ולאחר מכן
עם ישראל יוכל להתקיים בה, ואם לאו לא יוכל להתקיים בה. האור החיים הקדוש מסביר בדברי רש"י שלאחר שבני ישראל יקיימו את הציווי לרשת במלחמה, לא רק שיוכלו להתקיים בה אלא מובטח להם שאף ישבו בה.

אמנם, מצד שני הרמב"ן[2] מסביר "על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה". משמע שהציווי הוא עצם הישיבה בארץ ישראל והיא הדרך הכי חזקה של כיבוש הארץ. ממילא בכל רגע שאדם יושב בארץ ישראל הוא מקיים בזה את הציווי שהקב"ה מצווה אותנו לשבת בארץ.

חז"ל לימדו אותנו ש"הכל מעלין לארץ ישראל".[3] דהיינו, אם אישה המתגוררת בחו"ל, התעוררה יום בהיר אחד על רגל ימין, ודורשת מבעלה לעלות לארץ ישראל, אין ביכולת הבעל לסרב. הוא מוכרח לארוז את הדברים לעזוב את עבודתו ולעלות לארץ ישראל. כמו כן, גם נער שמעוניין לעלות לארץ ישראל, והוריו מסרבים שיעלה, על אף שמחויב להקשיב להוריו מדין 'כיבוד הורים', במקרה זה, יש ביכולתו לעלות לארץ ישראל על אף התנגדות הוריו.

נמצאנו למדים שאם אדם רוצה לקיים מצווה בכל עת, הוא יכול לעשות זאת בקלות רבה. פשוט שיגור בארץ ישראל!

קל וחומר בימים אלו, שלצערנו עדין לא השלמנו את כיבוש כל חלקי הארץ, ואף על החלקים בהם ב"ה התנחלנו, כיום מטילים הגויים ספקות. כפי שהזהירה אותנו התורה מיד בפסוקים שאחרי "ואם־ל֨א תור֜ישו את־ישב֣י הארץ֘ מפניכם֒ והיה֙ אש֣ר תות֣ירו מה֔ם לשכים֙ בע֣יניכ֔ם ולצנינ֖ם בצדיכ֑ם וצרר֣ו אתכ֔ם על־הא֕רץ אש֥ר את֖ם ישב֥ים בֽה". כיום ישנה מצווה כפולה בישיבה בארץ ישראל, גם עצם הישיבה בה, וגם להיות חלק מהמלחמה על האחזותינו בארץ, על אפם וחמתם של כל שונאינו.

מעלה נוספת יש בארץ ישראל. שבדרך כלל אדם מקיים מצווה באיבר מסוים, אבל את מצוות ישוב ארץ ישראל אנו מקיימים בכל רמ"ח אברינו ושס"ה גידינו.

שנזכה להיות תמיד במצווה ובשמחה!
לשבת בארץ כולה ולרשתה.

שבת שלום!
עקיבה



[1] במדבר (לג, נד)
[2] שם
[3] משנה כתובות (יג, יא)